הילדים סוף סוף ישנים. הבית שקט. אתם יושבים על הספה, כל אחד עם הטלפון שלו. אתם יחד, אבל אתם לבד. המרחק ביניכם מרגיש לפעמים גדול יותר מהמרחק לסוף החודש. אם התחושה הזאת מוכרת, אתם לא לבד. זה לא סימן שהאהבה נגמרה. זה סימן למשהו אחר. קוראים לזה שחיקת הורים.
שחיקת הורים היא לא רק עייפות. עייפות עוברת אחרי שנת לילה טובה. שחיקה היא עייפות רגשית עמוקה. היא תחושה שהסוללה שלכם לא רק ריקה, אלא שהיא כבר לא נטענת כמו פעם. התחושה הזאת זולגת ישירות לתוך הזוגיות. היא גונבת את הסבלנות, את החשק ואת היכולת לראות את האדם שאתם אוהבים מעבר לתפקיד שלו כהורה השני בבית.
איך הזוגיות הופכת לניהול פרויקט
זוכרים את התקופה שלפני הילדים? השיחות היו עליכם. החלומות, הפחדים, הבדיחות הפרטיות שלכם. היום, רוב השיחות הן על לוגיסטיקה. מי אוסף מהגן. מה שכחנו לקנות בסופר. מתי משלמים לחוג. אתם הפכתם מצוות של אהבה לצוות ניהול פרויקט. הפרויקט הוא הילדים והבית. זה פרויקט חשוב, אבל הוא משאיר אתכם, הזוג, מחוץ למשוואה.
השחיקה גורמת לנו להתמקד במשימות. אנחנו רוצים לסמן וי על הדברים שצריך לעשות. כשאחד מבני הזוג לא עומד בקצב, השני מרגיש שהוא סוחב יותר. מכאן הדרך לכעס ולתסכול קצרה מאוד. "למה אני צריכה לבקש כל דבר?" או "אתה לא רואה שצריך לעשות כביסה?". המשפטים האלה הם לא ביקורת על המשימה עצמה. הם זעקה שמסתתרת מאחוריה: "אני לבד במערכה הזאת. אני שחוק. אני צריך אותך איתי".
הסימנים השקטים שהזוגיות בסכנה
לא תמיד מדובר בריבים גדולים. לרוב, השחיקה מתבטאת בדברים הקטנים והשקטים. החוסר במגע ספונטני. לא חיבוק גדול, אלא ליטוף חטוף כשעוברים אחד ליד השנייה במטבח. הבדיחות הפרטיות מפסיקות להצחיק. אתם כבר לא "תופסים" אחד את השנייה במבט. אתם מפסיקים לשתף בדברים הקטנים מהיום שלכם כי זה מרגיש כמו עוד עומס.
השקט הופך להיות ברירת המחדל. קל יותר לבהות בטלוויזיה מאשר להתחיל שיחה שעלולה להפוך לוויכוח. קל יותר להימנע מקבלת החלטות משותפות כדי לא לייצר חיכוך. אתם מתחילים לחיות חיים מקבילים תחת אותה קורת גג. כל אחד מנהל את הגזרה שלו. את עם הילדים, הוא עם העבודה והסידורים. אתם צוות יעיל, אבל איבדתם את החיבור.
לשבור את מעגל השחיקה: צעדים קטנים, שינוי גדול
התפיסה שצריך "למצוא זמן זוגי" היא בעצמה מלחיצה. אין זמן. אנחנו יודעים את זה. במקום לחפש את הגדול והמושלם, צריך למצוא את הקטן והאפשרי. המטרה היא לא לחזור למי שהייתם. המטרה היא לבנות את מי שאתם עכשיו, כזוג שהוא גם הורים. זה דורש להכניס חזרה לחיים רגעים קטנים שהם רק שלכם.
זה לא חייב להיות מורכב. זה יכול להיות פשוט כמו ההחלטה הבאה:
- חוק חמש הדקות: פעם ביום, אחרי שהילדים נרדמים, אתם יושבים יחד לחמש דקות. בלי טלפונים, בלי טלוויזיה. אתם יכולים לדבר, אתם יכולים לשתוק. העיקר להיות יחד בנוכחות מלאה. לשאול "איך עבר עליך היום?" ולהקשיב לתשובה.
- משימה אחת משותפת שאינה קשורה לילדים: זה יכול להיות להכין יחד קפה בבוקר. לסדר מדף אחד בספרייה. לבחור שיר אחד להקשיב לו יחד באוטו. משהו קטן שמזכיר לכם שאתם צוות גם בדברים אחרים.
- לשנות את השפה: במקום "אתה יכול לעזור לי עם הכלים?", נסו "בוא נטפל יחד בכלים". המילה "לעזור" מניחה שהאחריות היא של אדם אחד. המילה "יחד" יוצרת שותפות אמיתית ומורידה את העומס הרגשי.
- הכרת תודה קטנה: להגיד "תודה שהורדת את הזבל" או "תודה שהשכבת אותם היום". זה לוקח שנייה. זה גורם לאדם השני להרגיש שרואים אותו ואת המאמץ שלו. זה דלק קטן שממלא את המיכל הרגשי.
אף אחד מהדברים האלה לא יפתור את כל הבעיות ביום אחד. אבל הם מתחילים לבנות מחדש את הגשרים הקטנים ביניכם. הם מכניסים אוויר למקום שבו הרגיש חנוק. כל רגע קטן כזה הוא כמו טיפת מים על אדמה יבשה. לאט לאט, משהו מתחיל לצמוח שוב.
לפעמים, העומס והתסכול כל כך גדולים, שקשה למצוא את נקודת ההתחלה לבד. המעגל של כעס ושתיקה מרגיש חזק מדי. במצבים כאלה, שיחה ממוקדת עם גורם חיצוני יכולה להאיר את הדרך. זה לא אומר שנכשלתם. זה אומר שאכפת לכם מספיק מהזוגיות ומהמשפחה שלכם כדי לבקש עזרה בניווט. לפעמים, העזרה הזאת נמצאת קרוב וזמינה יותר ממה שנדמה לכם, ויכולה לחסוך שנים של כאב.
הקשר ביניכם לא נעלם. הוא קבור תחת ערימות של כביסה, חשבונות, דאגות ועייפות. המשימה היא לא לחפש אהבה חדשה, אלא לחפור בעדינות ולמצוא מחדש את האהבה שתמיד הייתה שם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה