השגרה שלכם השתנתה. כל יום הוא רצף של משימות. צריך להספיק, לדאוג, לנהל. אתם מתפקדים. אתם עומדים בלחצים. מבחוץ, יכול להיות שאתם נראים כמו צוות חזק מתמיד. אתם מחלקים ביניכם את המטלות. אחד דואג לילדים, השני לקניות. אתם מתמודדים יחד עם החדשות ועם חוסר הוודאות. אולי אתם אפילו מרגישים שאתם מתפקדים ביעילות רבה יותר כזוג. הפכתם למכונה משומנת היטב.
זה קורה להרבה זוגות, במיוחד באזורים שחווים לחץ מתמשך לאורך שנים. היכולת לעבור למצב "ניהול משבר" היא מנגנון הישרדותי חשוב. אבל יש לזה מחיר. מחיר שקט, שלרוב לא שמים לב אליו בזמן אמת. היעילות הזאת באה על חשבון משהו אחר, עמוק יותר.
ממנכ"לים משותפים בחזרה לבני זוג
חשבו על זה רגע. מתי בפעם האחרונה דיברתם על משהו שהוא לא לוגיסטיקה? מתי שאלתם את בן או בת הזוג שלכם שאלה שלא קשורה לילדים, לחשבונות או למה צריך לעשות מחר? באופן לא מודע, זוגות רבים עוברים שינוי תפקידים. הם מפסיקים להיות חברים, אוהבים ובני זוג. הם הופכים להיות מנכ"לים משותפים של "תאגיד הישרדות המשפחה".
המעבר הזה הוא טבעי ומובן. המוח שלנו, תחת סטרס מתמשך, נכנס למצב של יעילות מרבית. הוא מתמקד במה שחייבים לעשות כדי לשרוד את היום. הוא מסנן החוצה את מה שנדמה לו כ"לא חיוני". באופן טרגי, רגשות, פגיעות, אינטימיות ושיחות נפש נכנסים לעיתים קרובות לקטגוריית ה"לא חיוני". התוצאה היא תפקוד מעולה על פני השטח, אבל תחושת ריקנות וריחוק שמתחילה לחלחל פנימה.
הדבר המפתיע הוא לא שהלחץ גורם לריבים. זה ידוע. הדבר המפתיע הוא שהלחץ יכול לגרום לכם להרגיש שאתם "בסדר", שאתם "צוות טוב", בזמן שהבסיס הרגשי של הקשר שלכם נשחק בשקט. אתם פועלים יחד, אבל אתם כבר לא באמת יחד.
איך נראה הריחוק השקט הזה?
הסימנים יכולים להיות עדינים. ייתכן שאתם יושבים באותו חדר, כל אחד בטלפון שלו. השקט ביניכם כבר לא נוח, הוא פשוט ריק. ייתכן שהשיחות שלכם הפכו לתדרוכים. "לקחת את הילד מהחוג?", "שילמת את החשמל?". ייתכן שהמגע הפיזי הפך לפונקציונלי. חיבוק מהיר בבוקר, נשיקה חטופה לפני השינה. המגע שנועד פשוט להיות, פשוט לחבר, נעלם.
לפעמים זה מתבטא בעצבנות. אתם מוצאים את עצמכם כועסים על דברים קטנים. על הגרביים שנשארו על הרצפה. על איך שהשני סוגר את דלת הארון. הכעס הזה הוא לרוב סימפטום. הוא מסכה לצורך עמוק יותר שלא מקבל מענה. הצורך להרגיש שמקשיבים לכם. הצורך להרגיש שרואים אתכם. הצורך בחיבור.
אתם עלולים להרגיש בודדים, למרות שאתם חיים עם עוד אדם. התחושה הזאת, של בדידות בתוך הזוגיות, היא אחד הסימנים הברורים ביותר שהקשר עבר ממצב של שותפות רגשית למצב של שותפות תפעולית בלבד.
"חיכינו שהכל יירגע. בינתיים, שכחנו איך לדבר אחד עם השנייה. כשהאזעקות הפסיקו, גילינו שהשקט בינינו רועש יותר מכל דבר אחר."
הסכנה שב"אחר כך נדבר על זה"
המחשבה הנפוצה היא "אין לנו כוח לזה עכשיו. נתמודד עם הזוגיות שלנו כשהמצב יירגע". זו מלכודת מסוכנת. דפוסים שנוצרים בתקופות לחץ נוטים להתקבע. המרחק הרגשי שנוצר היום, הופך להיות הנורמה החדשה של מחר. ההימנעות משיחות עומק הופכת להרגל. השתיקה הופכת לאזור הנוחות החדש שלכם.
כשהמשבר החיצוני יחלוף, או לפחות יפחת, אתם עלולים לגלות שהמרחק הפך לתהום. יהיה קשה הרבה יותר לגשר עליו. המכונה היעילה שבניתם כדי לשרוד את התקופה הקשה עלולה להפוך להיות כל מה שנשאר מהזוגיות שלכם. לכן, הפעולה נדרשת עכשיו. לא פעולה גדולה ודרמטית. אלא צעדים קטנים ועקביים.
שלוש פעולות קטנות לשמירה על החיבור
המטרה היא לא "לתקן" את הכל בבת אחת. אין לכם את האנרגיה לזה. המטרה היא להשאיר את נורית החיבור דולקת. למנוע מהקור והריחוק להפוך למצב קבוע. הנה כמה דברים פשוטים שכל זוג יכול ליישם, גם בסוף יום מתיש.
- שאלה אחת ביום שאינה קשורה ללוגיסטיקה. במקום "איך היה בעבודה?", נסו לשאול "מה היה הרגע הכי קטן ששימח אותך היום?" או "על מה חשבת בדרך הביתה?". שאלה שפותחת צוהר לעולם הפנימי של האחר, לא רק לרשימת המטלות שלו.
- מגע מכוון של שש שניות. מחקרים מראים שחיבוק שנמשך שש שניות או יותר משחרר אוקסיטוצין, הורמון החיבור. זה לא חייב להיות חיבוק. זה יכול להיות להחזיק ידיים, או להניח יד על הכתף. העיקר שהמגע יהיה מכוון. לא "בדרך ל", אלא מגע שהוא המטרה עצמה. פעם אחת ביום.
- הערכה קטנה אחת. שימו לב למאמץ קטן שהצד השני עשה והודו לו על כך. "תודה שזכרת להוציא את הפח." "שמתי לב שהיית סבלני עם הילדים." הכרה במאמץ משדרת לצד השני "אני רואה אותך. אני מעריך אותך". זה דלק חיוני למנוע הזוגי.
הפעולות האלה נשמעות קטנות. אולי אפילו פשוטות מדי. אבל העוצמה שלהן היא בעקביות. הן כמו טיפות מים ששומרות על עציץ חי בתקופת יובש. הן לא יגרמו לו לפרוח בבת אחת, אבל הן ימנעו ממנו לנבול.
לפעמים, גם יישום הצעדים הקטנים האלה מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית. העייפות והשחיקה יכולות להיות גדולות מדי. קשה לראות את הדרך החוצה כשאתם נמצאים עמוק בתוך המצב. בזמנים כאלה, שיחה קצרה וממוקדת עם גורם חיצוני יכולה לעשות הבדל גדול. היא יכולה לעזור להסיר את הערפל, לזהות את הדפוסים המזיקים ולהתוות דרך פשוטה וברורה קדימה. לפעמים, כל מה שצריך זו הכוונה קטנה כדי לחזור למסלול. האפשרות לקבל סיוע כזה קרוב לבית, הופכת את הצעד הזה להרבה יותר נגיש ומעשי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה