השעה שמונה בערב. אתם חוזרים הביתה אחרי יום ארוך. הילדים כבר אחרי מקלחות. אתם סוף סוף יושבים יחד על הספה. יש לכם כמה דקות של שקט. השיחה מתחילה. "זכרת לשלם את החשמל?" "מי לוקח מחר את הילד לחוג?" "צריך לעשות קניות בסופר". "דיברתי עם המורה". השיחה הזאת נשמעת לכם מוכרת? אתם לא לבד. זוגות רבים מנהלים שיחות כאלה כל ערב.
השיחות האלה חשובות. הן חלק מניהול חיים משותפים. אבל יש בעיה. הבעיה מתחילה כשהשיחות האלה הופכות להיות *כל* השיחות. כשזה קורה, אתם מפסיקים להיות בני זוג. אתם הופכים להיות שותפים עסקיים. המנכ"לים של תאגיד "המשפחה שלנו". התפקידים שלכם ברורים. אתם מנהלים תקציב, לוגיסטיקה, כוח אדם. אתם יעילים. אתם מתקתקים עניינים. הבית מתפקד. אבל הזוגיות לא.
מזוגיות לניהול: איך זה קורה?
המעבר הזה שקט. הוא לא קורה ביום אחד. הוא זוחל לתוך החיים שלכם. החיים בישראל אינטנסיביים. עבודה, משכנתא, ילדים, סידורים. יש לחץ תמידי להספיק. כדי לשרוד את הלחץ, אנחנו מאמצים חשיבה של יעילות. אנחנו מחלקים משימות. אנחנו מתמקדים בפתרון בעיות. זה עובד מצוין בעבודה. זה עובד מצוין בניהול משק הבית. אבל זה הורס את האינטימיות.
פתאום אתם לא רואים את האדם שמולכם. אתם רואים את השותף שלכם למשימה. אתם לא שואלים "איך אתה מרגיש?". אתם שואלים "מה עשית היום?". אתם לא חולקים חלום. אתם חולקים רשימת מטלות. המרחק הרגשי גדל. אתם חיים באותו בית, ישנים באותה מיטה, אבל מרגישים לבד.
המחיר של היעילות
כשהופכים למנהלים, כל אינטראקציה נמדדת. אם שותף אחד לא עמד במשימה, זה יוצר כעס. לא אכזבה או צורך בעזרה, אלא כעס. "למה לא הורדת את הזבל? זה היה התור שלך". המשפט הזה אינו נאמר בין שני אנשים שאוהבים. הוא נאמר בין שני עובדים בפרויקט משותף. הכעס הזה מצטבר. הוא הופך לטינה.
החברות נעלמת. אתם כבר לא מספרים אחד לשנייה בדיחה ששמעתם. אתם לא משתפים במשהו קטן ומצחיק שקרה לכם בעבודה. אין לזה מקום ב"ישיבת ההנהלה" היומית. אין לזה ערך במונחים של "הספק". גם התשוקה נפגעת. קשה להרגיש משיכה לאדם שאתה מנהל איתו גיליון אקסל של הוצאות. הקשר הופך לפונקציונלי. הוא עובד, אבל הוא ריק.
אנחנו היינו כל כך טובים בניהול הבית, שהפכנו את הזוגיות שלנו לעוד סעיף ברשימת המטלות. שכחנו איך להיות חברים. שכחנו איך פשוט להיות יחד.
איך יוצאים ממלכודת הניהול?
הצעד הראשון הוא להכיר בבעיה. להבין שאתם לא סתם "עסוקים". אתם לכודים בדפוס חשיבה ניהולי. הצעד השני הוא לעשות פעולות קטנות ומכוונות כדי לשבור את הדפוס הזה. זה לא דורש שינויים גדולים. זה דורש החלטה מודעת לשנות את סוג השיחה.
המטרה היא להחזיר את ה"אנחנו" של החברים, לא רק את ה"אנחנו" של השותפים. להחזיר את השיחות שאין להן מטרה. השיחות על רגשות, על מחשבות, על דברים לא חשובים. כי הדברים ה"לא חשובים" האלה הם הדבק שמחזיק את הזוגיות.
ארבעה צעדים קטנים להתחלה חדשה
אפשר להתחיל עוד הערב. זה לא מסובך. זה דורש רק תשומת לב. נסו ליישם כמה מהרעיונות הבאים באופן קבוע:
- לייצר אזור נקי מניהול: תחליטו על זמן ומקום שבהם אסור לדבר על לוגיסטיקה. למשל, עשרים הדקות הראשונות כשחוזרים הביתה. או בחדר השינה. בזמן הזה, מדברים על כל דבר אחר. שואלים שאלות פתוחות. "מה היה הרגע הכי מעניין שלך היום?" במקום "איך היה בעבודה?".
- לקבוע "פגישת זוגיות": פעם בשבוע, צאו מהבית. אפילו לעשרים דקות. לכו לטיילת ליד הים, שבו על ספסל עם כוס קפה. המטרה היחידה היא לדבר. לא על הילדים. לא על הכסף. עליכם. מה אתם מרגישים? מה אתם רוצים?
- להחזיר את המגע הלא פונקציונלי: מגע הוא לא רק מיני. תחזיקו ידיים כשאתם רואים טלוויזיה. תנו חיבוק ארוך כשנפגשים בסוף היום. תניחו יד על הכתף כשאתם עוברים אחד ליד השנייה במטבח. מגע קטן שובר את המרחק.
- לשאול את שאלת המפתח: במקום לשאול "מה עשית?", שאלו "איך הרגשת?". השאלה הפשוטה הזאת משנה את כל השיחה. היא מעבירה את הפוקוס מהעשייה אל החוויה. היא מראה שאכפת לכם מהאדם, לא רק מהתפוקה שלו.
הדפוסים האלה חזקים. הם נבנו במשך שנים. לפעמים, קשה לראות אותם מבפנים ולשבור אותם לבד. המעבר מחשיבה ניהולית לחשיבה זוגית יכול להיות מאתגר. לפעמים, כל מה שצריך זה נקודת מבט חיצונית. מישהו שיכול להצביע על הדברים שאתם כבר לא רואים. שיחה ממוקדת וקצרה קרוב לבית יכולה לתת את הכלים המדויקים כדי לחזור להיות זוג. לא רק צוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה