הילדים סוף סוף ישנים. השקט בבית כמעט מצלצל באוזניים. אתם יושבים על הספה, כל אחד עם הטלפון שלו. אתם עייפים. מחר יש יום עבודה, הסעות, חוגים, קניות. אתם באותו חדר, אבל אתם רחוקים. המרחק הזה לא נמדד בסנטימטרים. הוא נמדד בשתיקות.
אם התמונה הזו מוכרת לכם, אתם לא לבד. זו המציאות של זוגות הורים רבים. אתם מנהלים ביחד עסק. קוראים לו "משפחה". אתם צוות יעיל של מנכ"לים משותפים. אתם דואגים שהכל יתפקד. שהילדים יאכלו, ילמדו ויצליחו. אתם עושים עבודה מדהימה כהורים. אבל בדרך, אתם שוכחים משהו.
הטעות הגדולה: אתם מפסיקים להיות זוג
זו הטעות. זו הנקודה שבה הכל מתחיל להשתבש. המעבר מלהיות "אנחנו" של בני זוג, ל"אנחנו" של הורים. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי, כמעט בלתי נראה. הוא מתחיל מהרגע שהילד הראשון נולד. הצרכים שלו דחופים. הצרכים שלו רועשים. הצרכים שלכם, של הזוגיות, יכולים לחכות. אבל הם מחכים ומחכים, עד שלפעמים שוכחים שהם בכלל היו שם.
פתאום אתם שמים לב שהשיחות שלכם הן רק על הילדים. על הלימודים, על החברים שלהם, על מה צריך לקנות להם. מתי בפעם האחרונה שאלתם "איך אתה מרגיש באמת?". לא על העבודה, לא על העייפות. על מה שקורה בפנים. מתי בפעם האחרונה צחקתם ביחד מבדיחה שרק שניכם מבינים?
הזהות שלכם משתנה. אתם הופכים ל"אבא של" ו"אמא של". אתם שוכחים שהייתם פעם גבר ואישה שהתאהבו, שבחרו לבלות את חייהם יחד. הקשר שהיה הבסיס להקמת המשפחה, הופך להיות החלק הכי מוזנח במשוואה.
המחיר הנסתר שכולם משלמים
אנחנו עושים את זה מתוך אהבה לילדים. אנחנו מאמינים שהקרבת הזוגיות שלנו היא הדבר הנכון למענם. זו טעות יסודית. המחיר של הזנחת הזוגיות הוא גבוה. לא רק אתם משלמים אותו, אלא גם הילדים שלכם.
כשאתם מאבדים את הקשר הזוגי, אתם מאבדים את החבר הכי טוב שלכם. אתם נשארים לבד, ביחד. התסכול הקטן הופך לכעס גדול. אין לכם יותר את מאגר הרצון הטוב והאהבה שממנו אפשר למשוך ברגעים קשים. כל ויכוח קטן על כלים בכיור הופך למלחמה, כי הוא לא באמת על הכלים. הוא על הבדידות, על התחושה שלא רואים אתכם, שלא מעריכים אתכם.
ומה עם הילדים? ילדים מרגישים הכל. הם אולי לא מבינים את המילים, אבל הם מומחים בקריאת האווירה בבית. בית שבו ההורים הם רק שותפים לוגיסטיים הוא בית בלי חום. הוא בית שיש בו מתח תמידי מתחת לפני השטח. ילדים זקוקים לביטחון יותר מכל דבר אחר. והמקור הגדול ביותר לביטחון עבור ילד הוא לראות שההורים שלו אוהבים זה את זו. לא רק אותו, אלא אחד את השנייה.
כשהם רואים אמא ואבא שמחזיקים ידיים, שמחייכים זה לזו, שמדברים, הם לומדים מהי זוגיות בריאה. הם מקבלים מודל לחיים. כשכל מה שהם רואים זה שני אנשים עייפים שמתווכחים על מי יקלח אותם, הם לומדים משהו אחר לגמרי על אהבה ועל משפחה.
שינוי קטן במחשבה, שינוי גדול במציאות
הזמן שלכם יחד הוא לא מותרות. הוא לא משהו שעושים "אם נשאר זמן". השקעה בזוגיות היא המשימה ההורית החשובה ביותר שלכם. תחשבו על זה כך: הזוגיות שלכם היא המטען של הטלפון. אם לא תטעינו אותו, כל האפליקציות יפסיקו לעבוד. גם "אפליקציית ההורות".
המטרה היא לא לחזור להיות הזוג שהייתם לפני הילדים. זה בלתי אפשרי וגם לא רצוי. אתם אנשים אחרים עכשיו, עשירים יותר, מורכבים יותר. המטרה היא לבנות זוגיות חדשה. זוגיות של הורים. כזו שיודעת לשלב בין הזהויות. להיות גם אבא ואמא, וגם איש ואישה שאוהבים.
השינוי מתחיל בהחלטה. החלטה שהזוגיות שלכם חוזרת להיות בראש סדר העדיפויות. לא על חשבון הילדים, אלא למענם. כי משפחה חזקה בנויה על בסיס זוגי יציב.
צעדים מעשיים למציאת הדרך חזרה
זה לא דורש חופשות יקרות או שינויים דרסטיים. זה דורש תשומת לב ופעולות קטנות ועקביות. הנה כמה רעיונות פשוטים להתחיל איתם עוד הערב.
חוק 10 הדקות. כל יום. בלי טלפונים. בלי טלוויזיה. עשר דקות שבהן אתם רק מדברים. אסור לדבר על הילדים, על העבודה או על מטלות הבית. דברו על היום שלכם. על משהו שקראתם. על חלום. על פחד. על זיכרון מצחיק. פשוט תחזרו להכיר אחד את השני.
לגעת יותר. מגע פיזי משחרר הורמונים שיוצרים קירבה. זה לא חייב להיות משהו גדול. יד על הכתף כשאתם עוברים במטבח. חיבוק של 5 שניות כשחוזרים הביתה. להחזיק ידיים כשאתם רואים טלוויזיה. המגע אומר "אני כאן, אני איתך".
לייצר טקסים זוגיים. משהו קטן שהוא רק שלכם. זה יכול להיות קפה של בוקר שאתם שותים יחד לפני שהילדים קמים. הליכה קצרה ליד הים אחרי שהם נרדמים. טקס קטן יוצר עוגן של יחד בתוך הכאוס של היום.
צ'ק-אין זוגי פעם בשבוע. אפשר לעשות את זה בחמש דקות. שאלו אחד את השנייה שלוש שאלות פשוטות. זו לא שיחת ביקורת, אלא שיחת חיבור.
- מה היה הדבר הכי טוב שקרה לך השבוע?
- מה הדבר שאני יכול לעשות כדי לעזור לך בשבוע הבא?
- מתי יש לנו הזדמנות לבלות קצת זמן לבד בקרוב?
הדברים האלה נשמעים קטנים, אבל העוצמה שלהם אדירה. הם כמו טיפות מים שנופלות על סלע. לאט לאט, הן שוברות את חומת הריחוק ויוצרות נתיב חדש של קירבה.
הדרך חזרה זה לזו לא תמיד קלה. לפעמים השגרה כל כך השתלטה, שקשה למצוא את נקודת ההתחלה. לפעמים מרגישים שהפער כבר גדול מדי. אבל הוא כמעט אף פעם לא גדול מדי. כל עוד יש רצון, יש דרך.
לפעמים, הצעד הראשון הוא הקשה ביותר, וקבלת הכוונה יכולה לעשות את כל ההבדל. שיחה קצרה וממוקדת עם גורם מקצועי, קרוב לבית, יכולה להאיר את הדרך קדימה ולמנוע מסדקים קטנים להפוך לשבר עמוק. אתם לא צריכים לעשות את זה לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה