האזעקה מתחילה. הילד קופץ. התינוקת מתחילה לבכות. אתם מסתכלים אחד על השנייה. המבט הזה אומר הכל. הוא מכיל פחד, אחריות ועייפות. אצל זוגות רבים, המבט הזה הוא תחילתו של מתח. מי יקום מהר יותר? מי ירגיע את מי? מי שכח לסגור את החלון בממ"ד?
אבל יש זוגות שגילו משהו אחר. באותו מבט, הם מעבירים מסר שונה לגמרי. המסר הוא: "אנחנו צוות. אנחנו ביחד בזה". המסר הזה הוא לא קסם. הוא תוצאה של שינוי קטן בחשיבה. שינוי שמחזיק אותם חזקים, גם כשהאדמה רועדת.
מוותרים על המרדף אחרי "ההורה המושלם"
הלחץ להיות הורה מושלם בזמן מלחמה הוא עצום. אנחנו רוצים להרגיע. אנחנו רוצים לתת תשובות. אנחנו רוצים להראות לילדים שהכל בסדר. אבל האמת היא שלפעמים, גם לנו אין כוח. גם אנחנו פוחדים.
זוגות חזקים מבינים את זה. הם לא מצפים מהצד השני להיות גיבור על. הם נותנים אחד לשנייה אישור להיות אנושיים. אישור להיות עייפים. אישור לפחד. אם הוא חוזר מיום ארוך ואין לו סבלנות, היא נכנסת לתמונה. אם היא קמה בלילה עשר פעמים לתינוקת ובבוקר היא מותשת, הוא מכין את הכריכים לבית הספר.
הם לא סופרים נקודות. הם לא אומרים "אבל אתמול אני עשיתי". הם פשוט רואים צורך וממלאים אותו. הם מבינים שהם שומרים על המשאב החשוב ביותר: הכוח של המשפחה. וויתור על הציפייה לשלמות מהשני הוא הצעד הראשון. הוא מאפשר לנשום. הוא מפחית את האשמה ואת הכעס.
מגדירים מחדש מהי "אינטימיות"
לפני המלחמה, "זמן איכות" היה אולי מסעדה או סרט. היום, המציאות שונה. לצאת מהבית מרגיש כמו מבצע צבאי. העייפות בסוף היום לא משאירה מקום לשיחות ארוכות. אז מה עושים? מוותרים על קירבה?
זוגות שמצליחים לשמור על הקשר, שינו את ההגדרה. הם מצאו את האינטימיות ברגעים קטנים. שתי דקות של שקט עם קפה בבוקר, לפני שהילדים קמים. מבט מבין מעל הראש של הילד שבוכה. יד על הכתף שעוברת במסדרון. חיבוק של עשר שניות, בלי לדבר, אחרי עוד מהדורת חדשות קשה.
הרגעים האלה הם כמו טיפות מים קטנות שממלאות דלי. כל רגע כזה הוא הפקדה קטנה בחשבון הבנק הזוגי. הוא מזכיר לשניהם שהם לא רק הורים. הם גם בני זוג. הם עדיין רואים אחד את השנייה. הם לא צריכים שעה. הם צריכים רגע. והם יודעים למצוא אותו.
פועלים כמו יחידה אחת, לא כמו שני אנשים
בזמן אזעקה, אין זמן לדיונים. צריך לפעול. כאן נמדדת היכולת של זוג לעבוד יחד. זוגות שמתפקדים טוב במצבי לחץ, עשו מעבר מחשבתי חשוב. הם הפסיקו לחשוב כמו שני אנשים נפרדים. הם התחילו לפעול כיחידה אחת.
ליחידה יש מטרה משותפת וברורה: ביטחון הילדים. כל השאר פחות חשוב. הם סומכים אחד על השנייה בעיניים עצומות. היא יודעת שהוא ירים את הילד מהמיטה. הוא יודע שהיא תיקח את בקבוק המים. אין ויכוחים. אין שאלות. יש ביצוע.
התפקוד הזה דורש תרגול. הוא דורש הסכמה שקטה על חלוקת תפקידים. הוא דורש לוותר על האגו. המחשבה היא לא "מה אני צריך לעשות?" אלא "מה היחידה צריכה לעשות עכשיו?". הלך הרוח הזה מחזק את תחושת הביטחון. לא רק אצל הילדים. גם אצל בני הזוג. כל אחד יודע שיש לו גב.
ההורות בזמן חירום דומה לפעולה של צוות מיומן. המטרה היא מעל הכל, והתקשורת מהירה ומדויקת. כשזוג מגיע לרמה כזאת של שיתוף פעולה, הוא בונה חוסן שישרת אותו גם הרבה אחרי שהשגרה תחזור.
מבינים שהכוח הוא היכולת להתחלף
בכל זוגיות יש אחד שהוא יותר "הסלע". זה שמרגיע, שמחזיק את כולם. ויש אחד שיותר מביע את הפחד, שצריך את התמיכה. בזמן מלחמה, התפקידים האלה מתחדדים. זה טבעי. אבל הסוד של זוגות חזקים הוא שהתפקידים האלה לא קבועים.
הם מנהלים ביניהם "משמרות" רגשיות. היום הוא חזק בשבילה, כי היא ראתה משהו קשה בחדשות. מחר היא תהיה חזקה בשבילו, כי הוא שמע סיפור קשה מחבר במילואים. הם נותנים אחד לשנייה רשות להתפרק. הם מבינים שלהיות חזק כל הזמן זה בלתי אפשרי.
היכולת להחליף תפקידים היא הכוח האמיתי. היא יוצרת מערכת גמישה שיודעת לספוג זעזועים. אם שני בני הזוג מנסים להיות "הסלע" כל הזמן, שניהם יישחקו. אם שניהם מתפרקים באותו זמן, הבית קורס. היכולת לזהות מתי בן הזוג צריך אותך חזק, ומתי אתה צריך אותו חזק, היא אמנות. זו אמנות שנלמדת מתוך קשב ורגישות.
התקופה הזאת מאתגרת. היא מציפה קשיים ישנים ומייצרת חדשים. השינויים האלה בחשיבה הם כלים פשוטים. הם לא דורשים הרבה זמן או אנרגיה. הם דורשים בעיקר החלטה. החלטה לראות את הזוגיות כצוות.
לפעמים, גם עם הרצון הטוב ביותר, קשה לעשות את השינוי לבד. המתח והעייפות בונים חומות. זה טבעי. במצבים כאלה, שיחה קצרה וממוקדת עם איש מקצוע יכולה לעזור. לפעמים כל מה שצריך זה מישהו מבחוץ, קרוב לבית, שייתן את הכלים הנכונים כדי לחזור לתפקד כצוות. כדי למצוא שוב את הדרך אחד אל השנייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה