הערב יורד. הילדים סוף סוף ישנים. אתם יושבים על הספה, שניכם. הטלוויזיה דולקת ברקע. את גוללת בטלפון, הוא מסתכל בטלפון שלו. אתם יחד, אבל אתם לבד. השקט בבית רועש. אין כעס, אין ריב. יש בעיקר כלום. אם התחושה הזו מוכרת, אתם לא לבד. זוהי שחיקה זוגית. היא לא מגיעה בפיצוץ גדול. היא מתגנבת לאט. היא הופכת אתכם משני אנשים שהיו פעם עולם ומלואו זה לזה, לשני שותפים שמנהלים עסק. העסק הזה הוא הבית, המשפחה, החיים. אבל איפה אתם בתוך כל זה?
שחיקה היא לא מריבה סוערת. היא ההפך. היא השקט שמגיע אחרי שכבר אין כוח להתווכח. היא התחושה שהכול בסדר על פני השטח, אבל בפנים משהו כבוי. זוגות רבים חושבים שזהו סוף האהבה. הם טועים. זו לא היעדרות של אהבה. זו היעדרות של קשר. האהבה עדיין שם, קבורה מתחת לשכבות של עייפות, משימות, ולוגיסטיקה יומיומית.
איך הגענו למצב הזה?
השחיקה לא נובעת מרוע או מחוסר אכפתיות. היא נולדת מתוך החיים המודרניים עצמם. אנחנו מנסים להיות הכול: הורים מושלמים, עובדים מצטיינים, חברים טובים. אנחנו מנהלים את הזוגיות שלנו כמו פרויקט. מי מוריד את הילדים? מי עושה קניות? מי משלם את החשבונות? אנחנו מתקשרים ביעילות. אנחנו פותרים בעיות לוגיסטיות. אבל אנחנו שוכחים לדבר. לא לדבר על המשימות, אלא לדבר אחד עם השנייה. על החלומות, על הפחדים, על מה שקרה בעבודה ובאמת הרגיז אותנו. הפכנו למנכ"לים משותפים של תאגיד "המשפחה". שכחנו להיות בני זוג.
גורם נוסף הוא העברת הרגשות שלנו החוצה. את ההתרגשות מהעבודה אנחנו חולקים עם קולגות. את התסכולים אנחנו פורקים אצל חברים. את רגעי השמחה אנחנו מעלים לרשתות החברתיות. מה נשאר לבן או בת הזוג? הגרסה העייפה שלנו בסוף היום. שאריות האנרגיה. אנחנו מביאים הביתה גוף עייף ונפש מרוקנת, ומצפים שהקשר יתחזק מעצמו. הוא לא.
החיים עמוסים. יש עבודה, יש ילדים, יש הורים שצריך לעזור להם. יש את הרצון לנשום קצת אוויר בים בסוף השבוע, אבל גם אז הראש טרוד. המרחב שהיה פעם רק שלכם, "הבועה הזוגית", נעלם. אין זמן ואין מקום להיות רק שניכם. לא פיזית, אלא רגשית. להיות נוכחים אחד עבור השנייה בלי הפרעות.
סימנים שאתם בדרך לשם
קל לפספס את הסימנים המוקדמים. הם קטנים ושקטים. אחד הסימנים הברורים הוא שינוי בנושאי השיחה. אתם מדברים על דברים, אבל לא אחד עם השני. השיחות עוסקות בילדים, בחשבונות, בסידורים. מתי בפעם האחרונה שאלתם "איך אתה באמת מרגיש?" והקשבתם לתשובה? מתי שיתפתם במשהו אישי שלא קשור לניהול הבית?
סימן נוסף הוא המרחק הפיזי. לא מדובר רק על יחסי מין. מדובר על המגעים הקטנים של היום יום. חיבוק ספונטני במטבח. יד על הכתף כשעוברים במסדרון. נשיקה לפני שיוצאים מהבית. כשהמגעים האלה נעלמים, נוצר ריחוק. הגוף מרגיש את מה שהנפש כבר יודעת. אתם חיים במקביל, לא ביחד.
שימו לב אם אתם מתחילים לחשב. מי עשה יותר? מי התאמץ יותר? מי ויתר יותר? כשהזוגיות הופכת להתחשבנות, היא מאבדת את הקסם. שותפות אמיתית אינה מאזן כוחות. היא מאמץ משותף. אם אתם מוצאים את עצמכם מעדיפים להיות לבד יותר ויותר, זהו דגל אדום. לא מתוך כעס, אלא מתוך רצון לשקט. זה סימן שהנוכחות של בן הזוג הפכה למאמץ במקום למקור של נחמה.
צעדים קטנים לשינוי גדול
החדשות הטובות הן ששחיקה היא תהליך הפיך. לא צריך מהפכות גדולות. צריך החלטה קטנה ומודעת לחזור ולהתחבר. הנה כמה פעולות פשוטות שכל זוג יכול לאמץ.
- כלל עשר הדקות: הקדישו עשר דקות בכל יום לשיחה. בלי טלפונים. בלי טלוויזיה. בלי לדבר על לוגיסטיקה. רק אתם. הסתכלו זה לזו בעיניים. שאלו שאלה פתוחה: "מה היה החלק הכי טוב ביום שלך?" או "מה הדבר שהכי העסיק אותך היום?". המטרה היא לא לפתור בעיות, אלא פשוט להקשיב.
- להגדיר מחדש "זמן איכות": זה לא חייב להיות מסעדה יקרה. זה יכול להיות קפה של רבע שעה במרפסת אחרי שהילדים נרדמו. הליכה קצרה בערב לאורך הטיילת. המפתח הוא זמן משותף וממוקד, שבו אתם נוכחים במאה אחוז אחד עבור השנייה.
- להחזיר טקסים קטנים: זוכרים את הדברים הקטנים שעשיתם בתחילת הקשר? הדרך שבה אמרתם בוקר טוב? ההודעה ששלחתם באמצע היום? החזירו טקס קטן אחד. פעולה קטנה ועקבית בונה מחדש את תחושת הביטחון והאכפתיות. היא אומרת "אני חושב עלייך" בלי מילים.
- למצוא מטרה משותפת קטנה: עשו משהו יחד שאינו קשור לבית או לילדים. למדו משהו חדש יחד אונליין. תכננו טיול יום קצר. בשלו ארוחה ממטבח שאתם לא מכירים. פעילות משותפת כזו מזכירה לכם שאתם צוות, לא רק בתפעול הבית אלא גם בהנאה מהחיים.
שחיקה זוגית היא תוצאה של הזנחה איטית. הדרך החוצה היא באמצעות תשומת לב קטנה ועקבית. כל יום. זה לא דורש מאמץ גדול, אלא כוונה אמיתית. זה דורש להחליט שהקשר שלכם חשוב יותר מהסחת הדעת הבאה בטלפון.
לפעמים, קשה להתחיל לבד. הדפוסים כל כך מושרשים, שהשיחה הראשונה מרגישה מאולצת או בלתי אפשרית. במצבים כאלה, שיחה קצרה וממוקדת עם גורם חיצוני יכולה להאיר את הדרך. לא תמיד נדרש תהליך ארוך ומורכב. לפעמים מספיק מפגש או שניים כדי לקבל כלים ולמצוא מחדש את המסלול. עזרה כזו יכולה להיות קרובה וזמינה יותר ממה שאתם חושבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה