השעה תשע בערב. הילדים סוף סוף במיטות. הכלים במדיח. אתם מתיישבים על הספה. הטלוויזיה דולקת ברקע. אתם גוללים בטלפון. אחד ליד השנייה. שני אנשים באותו חדר. אבל אתם לא באמת ביחד. השקט הזה מוכר. הוא לא שקט של שלווה. הוא שקט של ריחוק. זה קורה להרבה זוגות. זה קורה לאט. כל כך לאט, שלפעמים לא שמים לב שזה קורה.
התופעה הזאת היא סוג של פרישה שקטה מהזוגיות. אתם לא רבים. אתם לא צועקים. אתם פשוט מפסיקים להשקיע. מפסיקים לנסות. אתם ממלאים את כל החובות. אתם הורים טובים. אתם מנהלים משק בית. אבל הקשר הזוגי עצמו נשאר מאחור. הוא הופך להיות הדבר האחרון ברשימת המטלות. עד שהוא נעלם ממנה לגמרי.
איך נראית ההתפטרות השקטה הזו?
זה לא אירוע דרמטי אחד. זו סדרה של ויתורים קטנים. השיחות שלכם הופכות להיות טכניות. "קנית חלב?" שואלת. "שילמתי את החשמל," הוא עונה. אתם מדברים על לוגיסטיקה. על הילדים. על סידורים. אתם כבר לא שואלים "איך אתה מרגיש באמת?". התשובה לשאלה "איך היה היום שלך?" הפכה ל"בסדר". מילה אחת. נקודה.
הטלפון הנייד הופך להיות מפלט. קל יותר לגלול בפיד מאשר להתמודד עם השקט. קל יותר לצפות בסרטונים מאשר ליזום שיחה. כל אחד מכם בורח לעולם וירטואלי משלו. אתם יושבים באותו סלון, אבל כל אחד נמצא במקום אחר לגמרי. אתם חולקים ספה, לא חולקים חוויה.
הסקרנות נעלמת. פעם הייתם מתעניינים אחד בשנייה. בדעות. ברגשות. במחשבות. היום, אתם מניחים שאתם כבר יודעים הכול. אתם מפסיקים לשאול. אתם מפסיקים להקשיב. אתם פשוט ממשיכים בשגרה. המגע הפיזי הופך להיות פונקציונלי. נשיקה חטופה בדרך החוצה. חיבוק מהיר לפני השינה. אבל המגע הספונטני נעלם. היד שמונחת על הכתף. ליטוף היד בזמן צפייה בטלוויזיה. הדברים הקטנים האלה נעלמים.
למה זה קורה לנו?
הסיבה העיקרית היא עייפות. החיים אינטנסיביים. העבודה תובענית. הילדים דורשים המון אנרגיה. בסוף היום, פשוט לא נשאר כוח. המחשבה על לנהל שיחת עומק מרגישה כמו עוד משימה. קל יותר פשוט לכבות את המחשבה ולבהות במסך. אנחנו חיים בקצב מהיר, והזוגיות היא הראשונה לשלם את המחיר.
סיבה נוספת היא קונפליקטים לא פתורים. כעסים קטנים. אכזבות. דברים שלא נאמרו. כל אלה מצטברים. הם יוצרים חומה בלתי נראית ביניכם. קל יותר להימנע מנושאים רגישים מאשר להסתכן בריב. השתיקה מרגישה בטוחה יותר מהתמודדות. אז אתם שותקים. והחומה גובהת.
עם הזמן, אנחנו מתחילים לקחת אחד את השנייה כמובן מאליו. אנחנו מניחים שהפרטנר תמיד יהיה שם. אנחנו מפסיקים לחזר. מפסיקים להשקיע. מפסיקים להפתיע. השגרה הופכת להיות האויב הגדול ביותר של האינטימיות. אנחנו שוכחים שהזוגיות היא כמו גינה. אם לא מטפחים אותה, היא נובלת.
הסכנה שבשקט
השקט הזה מסוכן. הוא לא מצב ניטרלי. הוא שוחק את הקשר באופן פעיל. הוא יוצר תחושת בדידות עמוקה בתוך הזוגיות. להיות לבד כשאתה עם מישהו יכול להיות כואב יותר מלהיות לבד פיזית. אתם הופכים לשני שותפים לדירה, לא לזוג אוהב. הקשר מאבד את החום שלו. את החיות שלו.
זוגיות כזו היא שברירית. כשמגיע משבר אמיתי, כמו פיטורים, בעיה בריאותית או קושי עם הילדים, אין לכם בסיס חזק להישען עליו. אין לכם את הקרבה והתמיכה ההדדית כדי לצלוח את הסערה. השקט שהיה ביניכם הופך לתהום. וקשה מאוד לגשר עליה בזמן אמת.
חשוב לזכור שאתם מהווים מודל לילדים שלכם. הם לומדים מכם מהי זוגיות. הם רואים את השתיקה. הם מרגישים את הריחוק. הם לומדים שככה נראית אהבה בין שני אנשים. זה המודל שהם ייקחו איתם לחיים הבוגרים שלהם.
איך מתחילים לדבר שוב?
החדשות הטובות הן שאפשר לשנות את זה. זה דורש החלטה ומאמץ קטן. לא צריך מהפכות גדולות. מספיק להתחיל בצעדים קטנים ומעשיים כדי לשבור את השקט ולבנות מחדש את הקרבה. השינוי לא קורה ביום אחד, אבל הוא מתחיל בערב אחד.
אפשר להתחיל בכמה פעולות פשוטות:
- חוק חמש הדקות: התחייבו לחמש דקות של שיחה ללא מסכים כל ערב. רק חמש דקות. שבו אחד מול השנייה. תסתכלו בעיניים. שאלו שאלה אמיתית. לא "מה קנית בסופר?", אלא "מה היה הרגע הכי טוב שלך היום?". הקשיבו לתשובה. באמת תקשיבו.
- להחזיר את הסקרנות: תתנהגו כאילו אתם רק הכרתם. שאלו שאלות שאתם לא יודעים את התשובה עליהן. "על מה חשבת בדרך הביתה מהעבודה?", "אם היית יכול לנסוע לכל מקום עכשיו, לאן זה היה?". תתפלאו מה תגלו.
- משימה משותפת קטנה: עשו משהו ביחד. לא משהו גדול. שטפו כלים ביחד. קפלו כביסה. צאו להליכה קצרה מסביב לשכונה אחרי שהילדים נרדמו. הפעולה המשותפת עצמה, בלי לחץ לדבר, יכולה לפתוח מחדש ערוצי תקשורת.
- להכיר במאמץ: אם בן או בת הזוג שלכם מנסים ליזום שיחה, שימו לב. תעצרו את מה שאתם עושים. תנו להם את תשומת הלב שלכם. גם אם זה רק לדקה. משפט כמו "תודה שסיפרת לי על זה" יכול לחולל פלאים. הוא מאותת לצד השני שהמאמץ שלו נראה ומוערך.
ההתרחקות הזו היא לא גזירת גורל. היא סימן שהזוגיות שלכם זקוקה לתשומת לב. היא קריאה להתעורר ולהשקות את מה שבניתם יחד. זו בחירה יומיומית. הבחירה להניח את הטלפון. הבחירה לשאול שאלה. הבחירה להקשיב. הבחירה להיות נוכחים.
לפעמים, כדי למצוא את הדרך חזרה, צריך עין חיצונית. אדם אובייקטיבי שיכול להאיר את הנקודות שבהן התקשורת נקטעת. כמה שיחות ממוקדות יכולות לעשות הבדל עצום. לפעמים כל מה שצריך זה הכוונה קצרה וקרובה לבית כדי לחזור למסלול הנכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה